הקפיטליסט היומי לילד

יום שבת, ספטמבר 3, 2011 נכתב ע"י

בדרך כלל כשאני נתקל בטעות במדור הקפיטליסט היומי בנרג', אני עוצר לרגע, מרפרף, תולש שערה או שתיים, וממשיך הלאה.
השבוע, כבר מהכותרת לא יכולתי להתעלם. מסתבר ש החדשות הרעות: ישראל היא המדינה השוויונית ביותר בעולם. ההמשך אפילו יותר מבטיח:

אין עוני בישראל – אך כמעט כולם שרויים במצוקה. אין עוני בישראל כי היא המדינה השוויונית ביותר בעולם. יש מצוקה בישראל כי הצד השני של השוויוניות הוא שהעשיר והעני – שניהם כאחד – משתכרים אל צרור נקוב. ומה שמכעיס בכל הסיפור הוא שהמחאות שהופיעו באחרונה תובעות להחמיר את המצב הזה

לא בכל יום אתה מגלה שמדינת ישראל נמצאת בחוד החנית, ולשם שינוי במדד חיובי. ניפחתי את החזה בגאווה ואווררתי את מבט הבוז השמור לגויים נחותים.
לצערי, כשסיימתי לקרוא הבנתי שהשמחה היתה מוקדמת מדי. להפתעתי גיליתי שמדובר באחיזת עיניים – מחוכמת, אמנם, אך עדיין קלה מאוד לזיהוי, אם רק מנסים לרדת לעומק הנתונים.
חשוב לי לציין – אין לי כל רקע בכלכלה. כל טענותי בפוסט זה מבוססות על הגיון בריא (פחות או יותר) בלבד. אשמח מאוד אם מישהו יעמיד אותי על טעותי ואאלץ למחוק את כל הפוסט הזה במרקר שחור עבה, ולצאת לרקוד ברחובות עם שאר אזרחי ישראל, השווים לכל נפש.

טענות המאמר המדובר בקצרה: אין רבים הרעבים ללחם בארץ. יש רבים "החיים בעליבות ובחוסר תקווה" אבל "אין הם רחוקים הרבה ממצבם של אלו ששפר עליהם גורלם, לכאורה". זאת בשל העובדה שישראל היא מהמדינות השוויוניות בעולם – בהשוואה לבוסניה והרצגובינה, דנמרק, פינלנד, שוודיה ונורבגיה.
כדי לבדוק שוויוניות, בודק הקפיטליסט היומי את ההוצאות הכספיות לתצרוכת של כל אחד מן העשירונים (עפ"י הכנסה) עפ"י נתוני הלמ"ס (PDF). זאת, יש לציין, בניגוד למדד הג'יני המקובל למדידת אי-שיוויון, אשר על פי נתוני ה OECD, ישראל מגרדת איתו את רצפת השיוויון בין מדינות המערב (מסמך אקסל).

שני נתונים חסרים הופכים את המאמר לבדיחה עצובה.
הראשון הוא שיעור החיסכון של כל אחד מהעשירונים. בשל העובדה שהמאמר מנסה להמנע מלהתייחס להכנסה, איננו יודעים כמה כסף נותר בכיסו של כל אחד מהעשירונים לאחר ההוצאות. גם אם נצא מנקודת הנחה שכל העשירונים מוציאים בדיוק את אותו הסכום על תצרוכת בחודש, הסכום הנותר ביד רלוונטי ביותר בכל נסיון לחשב ולהבין שוויון בין העשירונים.
הנתון השני החסר הוא אחוז ההוצאות של כל עשירון בחו"ל. השכל הישר אומר שככל שעולים בסולם ההכנסה, הוצאות רבות יותר נעשות בחו"ל. האם נתח ההוצאות הזה גדול מספיק כדי לשנות את תוצאות המדד? לדעתי, מנסיוני עם המבקרים שלי בניו יורק, התשובה החד משמעית היא – כן.

גם אם נתעלם משני הנתונים החסרים האלה, את הבור העיקרי כורה הקפיטליסט לעצמו בסיום המאמר, כשהוא מנסה להסביר את ההבדל הבלתי נתפס בתוצאות בין המדד שהמציא לבין מדד הג'יני:

הדרך היחידה להתיר את התעלומה היא להניח כי יש פער ניכר בין הנכונות של אזרחי ישראל הנסקרים על-ידי אנשי הלמ"ס להודות בגובה הכנסותיהם האמיתיות, לבין נכונותם לדווח אמת כמה גרם נקניק פסטרמה, ביצים, לחם, חלב ועוף הם קנו. או, במלים אחרות, נוכל להבין את הפער בין הנתונים אם נניח שהכלכלה השחורה בישראל מפותחת כדבעי, ורווחת מאוד בקרב העשירונים הנמוכים יותר. רק כך נוכל להבין כיצד העשירון התחתון נהנה בישראל מהכנסה מוצהרת של 2,705 שקל, אך מוציא לתצרוכת מדי חודש 7,922 שקל; ואילו העשירון החמישי מדווח על הכנסת נטו של 9,038 שקל למשק בית, ומוציא 11,685 שקל.

אם נסתכל על נתוני הלמ"ס אכן נגלה נתון מוזר ללא הסבר. פרט לעשירון העליון, כל העשירונים מדווחים על יותר הוצאות מהכנסות, בהפרשים משמעותיים ביותר בעשירונים הנמוכים (הנה נתוני ההכנסה, PDF).
בהנחה שנקבל את טענת המחבר על הכלכלה השחורה כהסבר מספק (וגם אם לא), נוכל להסיק מסקנה אחת בלבד – החלוקה לעשירונים של הלמ"ס שגויה.
לפי ההנחה הזאת, משקי בית בעלי הכנסה גבוהה יותר, אך בלתי חוקית, נספרים בעשירון נמוך יותר, שלא בצדק. אם היינו יכולים לכמת את התופעה, היינו מפרידים, בעשירון התחתון, למשל, את כל מתפלחי הכלכלה השחורה – כל אלה שמדווחים על הכנסה של 2,700 שקל אך יכולים להוציא קרוב ל 8000 – ובועטים אותם היישר לעשירון המתאים להם. התוצאה היתה שהעשירון התחתון היה הופך להיות עני הרבה יותר, וגם במדד השיוויון עפ"י הוצאות שהמציא הקפיטיומי היתה ישראל מדרדרת.

נראה שההגיון שהניע את הכותב הוא זה – עפ"י נתוני הלמ"ס ניתן להסיק כי רוב הישראלים משקרים לגבי הכנסתם – כלפי מטה. לכן, כדי למדוד שוויון נתעלם מן ההכנסות ונתמקד אך ורק בהוצאות.
כל זה טוב ויפה, כל עוד הקוראים שוכחים עובדה קטנה אחת – החלוקה לעשירונים נעשית עפ"י הכנסה.
לכן, אם לדעת הכותב (ובמקרה הזה, בצדק) נתוני ההכנסה שגויים משמעותית – אין כל משמעות לניתוח הנעשה עפ"י חלוקה לעשירונים המבוססים על נתוני ההכנסה האלה. לא משנה אם המדד הוא הוצאות, הכנסות או מספר שמות הילדים למשק בית המתחיל באות ג'. לא ברור לי איך אורי רדלר יכול להגיע למסקנה שהנתונים שגויים ולהמשיך ולבנות תיאוריה שלמה על סמך אותם נתונים. קצת עצוב לראות את כל הגרפים המפונפנים שמפוזרים על העמוד לשווא. לא חבל על הפיקסלים?

לסיכום – לא למדנו דבר מהמאמר על השוויון בישראל או על מספר העניים.
למרות זאת, למדנו שיש בעיה רצינית בנתוני הלמ"ס המסתמכים על חלוקה לעשירונים.
אה, כן –  וגם דבר או שניים על אחיזת עיניים.

ולמה כל זה בכלל מעניין ורלוונטי?
בימים כתיקונם הייתי כנראה מושך בכתפי, מפטיר איזה ווטאבר קולני וממשיך בעיסוקי. לא היום.
היום, אם תרצה השם, ימלאו המונים את רחובות הארץ.
המונים שמאסו בשיטה המסואבת, שכבר לא מאמינים באיזו יד נעלמה שתרד מן השמיים ותעשה להם נעים בגב, שמבינים שכוחות השוק אף פעם לא ינועו לטובתם, שמבינים שמה שמטפטף עליהם מה-trickle down economics זה אפילו לא גשם.
המונים שכבר לא קונים כל שקר כלשהו עטוף באריזת מתנה עם גרפים צבעוניים חסרי משמעות ונצנצים מפוזרים מלמעלה.

כדי להחליט אם לצאת הערב להפגין, אתם לא צריכים להבין דבר בכלכלה. אינכם צריכים להיות כלכלנים או להכיר מדדי אי-שוויון.
פשוט הסתכלו על עצמכם, על חבריכם, על שכניכם. האם אתם מרגישים שיוויון? צדק? מה קורה כאשר אתם משווים את מצבכם למצב הוריכם בעבר או לחברים ממדינות אחרות?
אם אתם מרגישים שמשהו השתבש במדיניות הכלכלית של ישראל, מקומכם הערב ברחוב. אתם לא צריכים לדעת איך לתקן את המצב, רק לצאת ולהצביע לשינוי – ברגליים.

איך קרה שירון פריד, קומיקאי עיתונות, הפך לכותב במוסף הארץ

יום חמישי, ינואר 13, 2011 נכתב ע"י

אינני מתיימר לדעת את התשובה.
נראה שגם מר פריד, תחת הכותרת המבטיחה "איך קרה שג'ון סטיוארט, קומיקאי טלוויזיה, הפך לאיש שאובמה מתחשב בדעתו" אינו מתיימר לדעת את התשובה לשאלה שהוא מעלה בכותרת כתבת השער של מוסף הארץ (מעניין לציין שבגרסה המודפסת הכותרת היתה "ג'ון בריון").
בנוסף, נראה גם שהתשובה לשאלה (המעניינת ביותר כלשעצמה, דרך אגב – בהנחה שהטענה המוצגת בה נכונה) היא הדבר האחרון שמעניין אותו. במקום תשובה, דיון או אפילו תובנה כלשהי בנושא, מקבל הקורא העמיד, שהצליח לצלוח את הכתבה עד סופה, גיבוב שרירותי של עובדות בלתי בדוקות, תחושות בטן, אגו פגוע ופסיכולוגיה בגרוש.

אז מה למדתי מהכתבה? אלה עיקרי הדברים (ואולי לא רק עיקרם – ספק אם תצליחו להוציא תוכן נוסף מן הכתבה המקורית – הקריאה על אחריותכם בלבד):

  • ג'ון סטיוארט הוא רשע שלא רוצה שיסתכלו לו בעיניים
  • ג'ון סטיוארט נמוך ושמן
  • הצוות של ג'ון סטיוארט מורכב מאנשים אלימים – גלוחי ראש (שמונעים מאנשים תמימים לעשות פיפי) ובריונים שמכים אנשים שקוראים קריאות ביניים
  • התוכנית של ג'ון סטיוארט מתנשאת ולא מצחיקה. הוא לועג לרפובליקאים כמו שבארץ לועגים לליכודניקים
  • אף אחד לא באמת אוהב את ג'ון סטיוארט והתכנית שלו פרט ל"קבוצת לחץ ברנז'אית מצומצמת ומובחרת בעיני עצמה"
  • ג'ון סטיוארט נעשה חשוב וגדול יותר, לדעתו, מהדברים שעליהם הוא מדווח

איש קטן עם כרס גדולה, בן 48, רוכן על ארבע ליד המרכזייה, בחיקו מה שנראה כמו עשרות קלסרים, ומלטף את כלבתו של אחד העובדים. האיש הזה הוא ג'ון סטיוארט. הוא נושא אלי זוג עיניים קרות וריקות ונעלם כלעומת שבא, ואני מצטמרר מכל הסיבות הלא-נכונות.

קורא בלתי מיומן עלול להתבלבל ולהבין מכותרת הכתבה כי הוא עומד לקרוא כתבה על ג'ון סטיוארט, קומיקאי ומנחה ה"דיילי שואו", תוכנית סאטירה יומית בערוץ קומדי סנטרל.
רק אחרי קריאת שתי הפסקאות הראשונות מתבררת האמת העלובה – זוהי כתבה על ירון פריד, כתב הארץ, והרפתקאותיו כאורח התוכנית. ג'ון סטיוארט הוא רק התרוץ. לא נדע על ג'ון סטיוארט דבר מה בעל משמעות שלא ידענו לפני קריאת הכתבה. לעומת זאת, נכיר לעומק את הכותב, נכאב את מכאוביו ("יש לי כרטיסים להצגה ואני מתחיל לאחר ולאבד את סבלנותי"), נחווה את תסכוליו ("אני רוצה שהוא יתנצל בפני") וננשום איתו לרווחה כשהכל יבוא על מקומו בשלום ("בסוף הספקתי להגיע בזמן להצגה").

הבסיס העובדתי של פריד כל-כך רעוע עד כדי כך שאפילו את זמן שידור התכנית הוא אינו מצליח לציין בלי לטעות (11 בלילה, לא 7).
נראה שהמקורות העיקריים (ואולי היחידים) לכתבה כוללים את וויקיפדיה, נהג מונית ניו יורקי שאיתרע מזלו להסיע את מר פריד לאולפן ומוחו הקודח של הכותב.
ג'ון סטיוארט המצטייר בכתבה הוא תעלומה. נרמז כי הוא מאוד "נחשב" ואפילו "המלך החדש", אבל איננו יודעים מדוע. אנחנו יודעים שהוא ארגן עצרת להחזרת השפיות, אבל לא יודעים למה. לעומת זאת, פריד טורח לתאר לפרטי פרטים את כל קורותיו באותו ערב בו נשלח לסקר את התוכנית. החל בשיחה עם נהג המונית בדרך לאולפן, דרך שיחות חולין סתמיות עם איש צוות התכנית רורי אלבניז (על יאיר לפיד, לא פחות) ועד לתאור מפורט, ומיותר לחלוטין, של מופע חימום הקהל.
נראה כי פריד יודע מה חשוב באמת – ומתעקש להתעלם מכל פרט כזה לאורך כל הכתבה. לעומת זאת הוא מצליח להזכיר גלוח ראש (מספר פעמים), שילומים מגרמניה, יאיר לפיד (פעמיים) וגם, כמובן, להציג את שאלת השטעטל הקלישאית המתבקשת – האם התוכנית מצטיינת בהומור יהודי.

גם אותי לא מצחיק הומור רע לב ביסודו שזועק "תראו כמה אנחנו צודקים ומבריקים ויודעים הכל יותר טוב מכם ומכולם", שעליו בנויה "הדיילי שואו", שלא לדבר על הומור ה"תראו כמה הרפובליקאים/הליכודניקים/מי שנרצה עלובים, פתטיים ומטומטמים", שהוא מלכתחילה מפלטו הקל של כל בדרן עצלן.

אינני מתכוון להפריך את הטענות המוזרות שמעלה פריד בכתבה. אציין רק שלדעתי לא ניתן לכתוב על סטיוארט בלי להזכיר את גלן בק, פוקס ניוז או את ה-Tea Party. אי אפשר לדבר על עצרת החזרה לשפיות שלו בלי להזכיר שזה מהלך בו ניסה סטיוארט לקרוץ למרכז וקיבל ביקורת גם משמאל. לעומת זאת, אני חושב שרוב הקוראים היו מסתפקים בקצת פחות תאורים גרפיים של שלפוחיות שתן מלאות, מאבקים עם גלוחי ראש ושיחות עם נהגי מונית.

לך נשבר הלב, סטיוארט, להם נושר האף. למי יותר כואב? מה אתה נדחף? קצת צניעות, בן אדם, קצת ענווה ורגישות. תן לדברים לדבר בעד עצמם, וסמוך על האינטליגנציה של צופיך שהלב של כולם יישבר גם בלי שתרוץ לספר על הלב שלך

אישית, אינני סוגד לסטיוארט. אני חושב שהוא קומיקאי מעולה, מראיין מהיר מחשבה ורהוט, ומנחה מצויין. למרות זאת, לעיתים אני מוצא את תכניתו טרחנית ולא מצחיקה. גם עצרת החזרה לשפיות שארגן היתה מהלך שגוי, לדעתי. למרות כל אלה אני זוכר את התקופות בקדנציה של הנשיא הקודם בהן הדיילי שואו ותוכניתו של סטיבן קולבר היוו בשבילי קול שפוי יחידי במדינה שנראה שאיבדה את יכולת המחשבה הצלולה.

ירון פריד חוטא בכך שהוא מפספס סיפור מרתק על קומיקאי בערוץ כבלים נידח יחסית, שהצליח להפוך למקור החדשות של דור שלם, ולהרים תוכנית יומית מוערכת שאפילו נשיא ארה"ב מצא לנכון לבקר בה. לא משנה אם אתם מסכימים עם סטיוארט או מתנגדים לו ולא חשוב אם הוא מצליח להצחיק אתכם או לא – אין ספק שהוא ותוכניתו הם תופעה מעניינת, ולא סתם סיפור שוליים המונע על-ידי בראנז'ה קטנה צעקנית ומוטה.

פריד עסוק מדי בעצמו מכדי לשים לב לדברים כאלה. הוא עסוק בהאשמות מחוכמות של סטיוארט כחלק מאליטה מתנשאת מעל ה"רפובליקאים/ליכודניקים" כפי שהוא מציין בקריצה לקוראי הארץ, ובתוקפנות צינית ומודעת לעצמה (יש לקוות) הוא תוקף את סטיוארט ששם את עצמו במרכז במקום לסמוך על האינטיליגנציה של צופיו, זאת אחרי שהוא עצמו השחית מאות מילים על עלילותיו שלו עצמו בעיר הגדולה.

מי שעוקב אחרי מוסף הארץ בתקופה האחרונה לא יכול להתפלא על רמתה הנמוכה של הכתבה. נראה כי העורך, שי גולדן, שאף הוא נוטה להתבלבל לעיתים ולחשוב שחובת הציבור לדעת על מתקפת ההורמונים התוקפת אותו כתיכוניסט מחוצ'קן כשהוא נשלח לראיין כוכבות טלוויזיה, מדרדר את רמת העיתון משבוע לשבוע. המוסף הופך להיות צהוב יותר, נקמני וסתמי. הכל כמובן במין הפוך-על-הפוך-מודע-לעצמו-כזה-לכאורה, שנראה שרק העורך ומעריציו השוטים מתענגים עליו.

מוסף הארץ בשבילי, כפי שהדיילי שואו היתה בעבר ובמידה מסויימת גם היום, הינו סמל לשפיות, לאיכות ולחשיבה ביקורתית. גם היום טובי הכותבים והפובליציסטים הישראלים נוטלים בו חלק.
בימים אלו, בהם מרימה הגזענות בישראל את ראשה המכוער, הפערים הולכים וגדלים ורדיפת ה"אחר" מקבלת תנופה מוחשית, אני זקוק למוסף אחר – לוחמני, מחובר, מעניין ורלוונטי. מוסף שישמיע את קולי, ואת קולם של רבים אחרים. המשימה גדולה מדי למידותיהם של האדונים פריד את גולדן, המרוכזים בעצמם והמרגישים עד כדי כאב.
כולי תקווה שקברניטי "הארץ" ישכילו למצוא אכסניה חדשה ונאותה לשניים – מקום בו יוכל פריד לעניין את קוראיו בעיסקי הקקה-פיפי (ליטרלי) שלו, וגולדן יוכל להמשיך ולהזיל ריר על כוכבניות אלו או אחרות (מעריב לנוער עשוי להיות תחליף הולם).
יואילו נא השניים, יחד עם שאר ההפוך-על-הפוך-ניקים והמרגישניקים החדשים להשאיר את העבודה הרצינית לאנשים הראויים לכך.
שפיות היא לא מילה גסה.

We con ourselves

יום חמישי, יוני 17, 2010 נכתב ע"י

"חברת היי-טק ישראלית תעניק 10,000 שקל לעורכת הסרט הסאטירי על המשט" – זוהי כותרת ידיעה קצרה ב- TheMarker אשר מובילה לטקסט מגוחך ומקומם. קל יותר לציין את הפרטים המדוייקים בבליל המילים הזה (מאת הכתב המצטיין של העיתון, עיתונאי מחונן בשם TheMarker Online) מאשר להצביע על הטעויות, אבל בכל זאת, אבחר כאן בדרך הקשה.

החובבנות מתחילה בכותרת. מיה מחשבים אינה חברת היי-טק. אני יודע שהקונספט מסובך קצת לכתבי הטוש (כל הזכויות על הכינוי שמורות ליו"ר), אבל בכל זאת – לא כל חברה שבשמה מתנוססת המילה "מחשבים" היא חברת היי-טק. מיה מחשבים היא הנציגה של חברת SAS בישראל. זה עושה אותה חברת היי-טק כמעט כמו שמוכר ארטיקים בים הוא קונצרן מזון.
בגלל שאי דיוק אחד בכותרת הוא הרבה מתחת לסטנדרטים הגבוהים של המרקר, השחילו שם אחד נוסף – לנוחיות הקהל: קרולין גליק אינה עורכת הסרטון המדובר. היא עורכת האתר שעומד מאחורי הסרטון – לאטמה, ועל כך היא מקבלת את הפרס.
אתר, אמרנו? אולי זה מה שבלבל את הכותבים השקדנים, שמכנים את לאטמה "פרוייקט מדיה חברתית". אני שוב חייב להתנצל בפני הטושניקים על הרעיונות המורכבים שמועלים פה: לא כל אתר אינטרנט עם ערוץ ביוטיוב הוא פרוייקט מדיה חברתית. לאטמה, אתר סאטירה ימני (שלא מגלה כל יומרה להיות פרוייקט מדיה חברתית), משתמש ביוטיוב לשידור קטעי הוידאו שלו. אם לאטמה הוא פרוייקט מדיה חברתית, יש לסווג גם את אנה פרנק תחת אותה קטגוריה.

כאן מספר לנו הטוש ש"בבלוג הפופולארי הפינגטון פוסט קוראים לפטר את קרוליין גליק מעבודתה כעורכת בעיתון ג'רוזלם פוסט", אבל אצלנו (אונה לכם, גויים אנטישמיים) יוענק לה פרס בסך 10,000 שקל עבור הזכיה בקטגוריית "ההישג הבולט ביותר ותרומה למדינת ישראל בתחום המדיה החברתית".
אחרי פתיחה מסחררת שכזו, חשים החבר'ה בטושיה שזה הזמן להעביר את השרביט למיה מחשבים, מעניקת הפרס הנדיבה, ופותחים מרכאות (ואת הרגליים):

"קרוליין גליק וצוותה הצליחו באמצעות יוזמה עצמאית להפיק סרטון הסברה אשר התמודד מול גל הגינויים האנטי ישראליים והאנטישמיים אשר הציפו את רשת האינטרנט בעקבות המארב האיסלמיסטי שאליו נקלעה מדינת ישראל עקב אירועי המשט. סרטון שזכה ביותר מ-3 מיליון צפיות הגיע למקומות ראשונים בדירוג הסרטונים הנצפים ביותר באירלנד, שבדיה ודרום אפריקה ואף גרם לטורקיה לחסום את הגישה ליוטיוב וגוגל בפני אזרחיה. הסרטון אף 'סופח' על ידי משרד החוץ שרתם אותו למאמצי ההסברה של ישראל".

אם מר TheMarker Online אכן מאמין שהסרטון הנ"ל גרם לטורקיה לחסום את הגישה ליוטיוב וגוגל בפני אזרחיה (ואני מתקשה מאוד להאמין שזה המצב), אנא יואיל בטובו להביא איזושהי אסמכתא כתובה לכך. הסרטון 'סופח' (המרכאות במקור – אותכם לעידוק) על ידי משרד החוץ? נראה שלא בדיוק, אבל אם מיה אומרת, כנראה שמיה יודעת.
ומה הקשר בין מיה מחשבים לפרסים על תרומה למדינה בתחום המדיה החברתית (קטגוריה מעט משונה, יש לציין)? ממתי חברת שרותים בתחום התוכנה מחלקת פרסים, ועוד בתחום שאין לה כל קשר אליו (לפחות לא עפ"י אתרה הרשמי)? לטוש אין פתרונים (כמובן), אבל אולי נמצא תשובות מעבר לכביש, בגלובס (שעשו עבודה קצת יותר טובה בלסנן את השטויות העקריות מן ההודעה לתקשורת של מיה)? לא ממש:

האירוע היום הינו אירוע ראשון במסגרת תוכנית אותה מתכוונים לקיים מדי שנה בהענקת פרס עבור ההישג הבולט ביותר והתרומה למדינת ישראל בתחום המדיה החברתית.מיה מחשבים תפעל על מנת לצרף למיזם חברות ישראליות נוספות ואף את נציגי משרד החוץ, על מנת לקדם את מעמדה הבינלאומי של ישראל באמצעות כלי הסברה וטכנולוגיות תקשורת מתקדמות, תוך תמיכה ביוזמה והיצירתיות הפרטית.

בגרסה אלטרנטיבית של הטוש לכתבה בה אנו עוסקים (ואל תשאלו אותי למה יש צורך בכזו) מתבררים פרטים נוספים:

"אם פטריוטיות היא פוליטיקה, אז התמיכה שלנו בלאטמה פוליטית", ציין בשיחה עם TheMarker IT מנכ"ל מיה מחשבים, צבי צוויג

וגם:

מיה מחשבים, משווקת פתרונות הבינה העסקית של חברת SAS, מעסיקה קרוב ל-50 עובדים. על לקוחותיה נמנים, בין השאר, בנק דיסקונט ובנק לאומי

עכשיו הכל ברור. מנכ"ל חברה זניחה העוסקת בשיווק תוכנה, המונה 50 עובדים, החליט ששווה לו לתרום 10,000 שקל (הוצאה מוכרת, אני מקווה) לטובת המטרה הנכספת – השבת הזקפה הלאומית למימדיה המקוריים, לאחר שספגה מכה אנושה "בעקבות המארב האיסלמיסטי שאליו נקלעה מדינת ישראל עקב אירועי המשט".
אין לי כל כוונה לעסוק בסרטון עצמו – בתוכנו או ברמתו. למרות ששניהם אינם לרוחי, אין ספק שהתוכן לגיטימי לחלוטין, וצריך להשמע, כי הוא משקף את דעתם של ישראלים רבים. סאטירה – משמאל ומימין – הינה מרכיב חשוב ביותר במדינה דמוקרטית.  הבעיה היא בעובדה שסרטון סאטירי זה הפך להיות הקש בו נאחזת ההסברה הישראלית. אם אכן מפלטה האחרון הוא בסרטוני וידאו סאטיריים, הרי שבכך אנו מודים שהעובדות אינן רלוונטיות והמציאות אינה ניתנת להסבר. יתכן ויש כאן מעין הודאה נסתרת באשמה, המכירה בכך שהשתלשלות הארועים לא עושה חסד עם הצד הישראלי. אפשרות נוספת היא התחושה שבכל מקרה "כל העולם נגדנו", וטיעון לוגי המבוסס על העובדות היבשות לא יוכל להביא לשינוי תודעתי.
נראה כי האפשרות השניה היא הסבירה יותר. התפישה הגורסת כי מקורה של הביקורת על ישראל באנטישמיות, שנאת יהודים באשר הם ללא סיבה, מעקרת את התכלית מן ההסברה. הרי לא ניתן להסביר משהו בצורה הגיונית למישהו שנוקט צד מסיבות שאינן רציונליות. אם כך, מהי המטרה? להפגין נוכחות. לנקום. לרחוץ בנקי כפינו.
גם אם נניח כי שלושת מיליון הצפיות בוצעו ע"י צופים חסרי דעה מוצקת על הארוע (למרות שניתן להניח שרוב הצופים היו מן המשוכנעים בשני הצדדים – הם אלו שיחושו בצורך להקליק ולצפות) – האם מישהו באמת חושב שהסרטון יגרום לצופה לגבש דעה אוהדת על ישראל? האם מישהו מצפה מהצופים הזרים להסיק מסקנות מסרטון סאטירי שמשתמע ממנו שכל משתתפי המשט היו מוסלמים צמאי דם שרצונם לטבוח ביהודים?
יתכן והתשובה חיובית – צבי צוויג, מנכ"ל מיה מחשבים, המשקף את הלך הרוח בישראל (וזאת על-פי מספר הפעמים בהן נתקלתי בסרטון המדובר באימייל, פייסבוק, טוויטר ושאר פרוייקטי המדיה החברתית אותם אני מוביל), מאמין שהסרטון "מתמודד מול גל הגילויים האנטי ישראליים והאנטישמיים אשר הציפו את רשת האינטרנט". הוא התייאש מן האמת היבשה וחסרת המשמעות (מול האנטישמיות) ומעדיף את הסאטירה, באמונה מלאה, כי זו יכולה להביא לשינוי תודעתי – למרות הסתירה המובנית בבסיס הנחתו. רבים מן הישראלים (אשר צוויג מייצג נאמנה) נכשלים ביכולת לראות את ארוע המשט ואת הסכסוך הישראלי פלסטיני כולו בעיניים של מושאי הסברתם. במקום לנסות ולבחון את השתלשלות הארועים ולהסביר אותה מנקודת המבט הישראלית, הם מאמינים בהסברה מבוססת חצאי אמיתות ודאחקות. הם מתקשים להבין שסוג כזה של הסברה מביא עמו בעיקר נזק. מספר הצפיות בסרטון הופך להיות בעצמו מטרה, והשאלה העיקרית בדבר תרומתו נדחקת לשוליים.

בעיתון שמכבד את עצמו, ידיעה על חברת low-tech זניחה אשר מעניקה פרס כספי לאתר סאטירה ימני בשל תרומתו למדינה בתחום בו אין לחברה התורמת כל ידע, היה מוצא את דרכו היישר למדור הסאטירה. בסמרטוטון אינטרנטי כמו הטוש זאת הופכת להיות כתבה חובבנית, חסרת ביקורת עצמית, המצטטת הודעה לעיתונות ללא בדיקת עובדות בסיסית.
אין צורך להסביר מדוע כתבה זו הפכה להיות השניה הנצפית ביותר באתר באותו יום.

תפוח, סגור, פתוח

יום שישי, יוני 11, 2010 נכתב ע"י

כתיבה על חברת אפל ללא תיוג מיידי של הכותב כפנבוי או כשונא נראית כמעט בלתי אפשרית בימים אלה. כדי לחסוך לקוראים הבינאריים מבינכם רפרוף מהיר עד לפאנץ' ליין, אקדים ואסכם – אם תדחקו אותי לפינה המעוגלת של האייפון החדש ותבקשו ממני לבחור צד, אאלץ למנות עצמי עם הקבוצה המכונה "השונאים". עם זאת, אני מאמין שההתייחסות הקיצונית והתגובות האוטומטיות לפעולות אפל, משני הצדדים, מפספסות את הנקודות העיקריות, ומסיטות את הדיון הציבורי מן הנושאים המרכזיים.

קשה להתווכח עם העובדה שאפל הפכה לפורצת דרך טכנולוגית בשנים האחרונות. אם היה ספק כזה אחרי שיצא האייפוד, מכשיר שהצליח, לדעתי, בעיקר בשל חולשת מתחריה, שנכשלו פעם אחר פעם ליצור ממשק הגיוני למכשיר בעל פונקציונליות פשוטה, הוא נעלם עם גרסתו הראשונה של האייפון, מכשיר מהפכני ששינה את תפישתנו לגבי ממשקי משתמש במכשירים אלקטרוניים אישיים ניידים. למרות שמסכי מגע קיימים כבר שנים, היכולת של אפל לארוז מכשיר טלפון חכם עם אקסלומטר, ממשק מגע אינטואיטיבי מרהיב וקל לשימוש ובדגמים מאוחרים יותר גם GPS, פתחה עולם חדש של אפשרויות והציבה רף גבוה בתעשיית הטלפונים החכמים.
פריצת הדרך הזו הפכה את אפל משחקנית כמעט חסרת חשיבות בזירת מערכות ההפעלה, עם נתח שוק חד-ספרתי, למובילה במגמות בשוק הסלולר, עם 28% מהשוק (שניה רק ל RIM, יצרנית הבלקברי). הבעיתיות של אפל (עליה ארחיב מיד) הפכה מתופעת צד פסיכולוגית, מעין אנקדוטה חסרת משמעות, לכח מניע, המאיים להתוות דרך להתנהלות חברות אחרות.

קל מאוד להתפס לצדדים האפלים של אפל. בראשה עומד מנכ"ל המתנהג כגרסת עמק הסיליקון של רודן דרום אמריקאי – מגלומן כריזמטי, מחרחר מלחמה, מפעיל משטרה חשאית, מקיים קשר רופף עם המציאות, לא מהסס לעקם את האמת כשצריך (וכשלא) והאיפול סביב מצב בריאותו הרעוע מייצר שמועות לרוב. מאחוריו מתקבץ עדר משתמשים, המקבל כל הכתבה בהכנעה, ומנסה לתרץ כל פגם בכל אחד ממוצרי החברה כיתרון. את התהלוכה מלווה מקהלת עיתונאי חצר רועשת ומסורה (לאפל, כמובן – לא לקוראים).

כל אלה לא רלוונטים לרובנו. זכותה המלאה של אפל להתנהל כרצונה. אם בעלי המניות מרוצים ממנכ"ל המזכיר שליט במשטרים חשוכים, אם העובדים משתפים פעולה עם בוס מתעלל ואם המשתמשים מוכנים, ואף משתוקקים, להכתבות טכנולוגיות עפ"י גחמות החברה – יש להניח לכולם להמשיך ולעשות זאת. אין בהתנהלותה של אפל חריגה מן הרשעות הנהוגה בחברות אמריקאיות רבות אחרות, ואינני רואה סיבה להתדיין או למחות על כך.

המצב משתנה כאשר בוחנים את האספקטים הבאים בהתנהגותה של אפל. הראשון הוא מדיניות הגן המבוצר (walled garden) בה היא נוקטת. אפל בראשות ג'ובס מאמינה בשביית משתמשיה מאחורי חומה בצורה המבטיחה את נאמנותם. הביצוע קל ופשוט – אם תקנה נגן מוזיקה של אפל, זו תאלץ אותך להשתמש בתוכנת נגינת המוזיקה שלה – iTunes – כדי להעביר מוזיקה לנגן, ותנסה למנוע חיבורו לתוכנות אחרות. אם תרכוש מוזיקה בחנות של אפל, לא תוכל לנגן את הקבצים שרכשת בתוכנות אחרות ללא המרה, כי החברה מתשמשת בפורמט קנייני ולא סטנדרטי. אם תחליטי לרכוש טלפון נייד של אפל, תוכלי להיות בטוחה כי המכשיר יהיה נעול מבחינת תוכנה וחומרה כאחד – לא ניתן יהיה להחליף סוללה או להוסיף כרטיס זכרון, המכשיר לא יעבוד ברשתות אחרות ללא פריצה וכל תוכנה שתותקן על עליו תבחן תחת עינו הקפדנית של האח הגדול בתפוח הקטן.

מדיניות זו, שניתן לעבור עליה לסדר היום כאשר מדובר בחברה קיקיונית ובלתי חשובה, אינה יכולה להתקבל כאשר מדובר בשחקן בסדר גודל של אפל, אשר מנסה להוליך את השוק בעקבותיה. את גבול הטעם הטוב עברה אפל לאחרונה, כאשר התחילה להציג עצמה כתומכת בסטנדרטים פתוחים, ומציינת את HTML5 כדוגמה עיקרית. סטיב ג'ובס ירד אל העם במעמד נדיר, ובמאמר קצר בשם Thoughts on Flash הכריז מלחמה על אדובי, יצרנית טכנולוגית הפלאש. בטקסט נשכני זה (ראו ניתוח מקיף שלו כאן) נימק ג'ובס את החלטתו לא לאפשר הרצת פלאש על אייפונים ואייפדים. הסיבה הראשונה של ג'ובס – תחזיקו חזק – היא שמוצרי פלאש הם קנייניים (proprietary). ג'ובס אכן מודה בפסקה הבאה כי חלק ניכר מן הטכנולוגיה של אפל הינה קניינית גם כן, אבל מתרץ את ההבדל בין החברות בכך שאפל תומכת בטכנולוגיות הרשת הסטנדרטיות – css, javascript ו- html5.  את הבדיחה העצובה הזאת ליוותה אפל בדף מיוחד באתר שלה, המתיימר להוכיח את תמיכתה בפורמט החדש HTML5. הבדיחה הופכת לטראגית כאשר אנו מנסים לצפות בהדגמות בעמוד באמצעות דפדפן שאינו ספארי, הדפדפן של אפל. "יש להוריד את הדפדפן ספארי בכדי לצפות בהדגמה", מודיע האתר, ואף מוסיף חטא על פשע:

This demo was designed with the latest web standards supported by Safari. If you’d like to experience this demo, simply download Safari. It’s free for Mac and PC, and it only takes a few minutes

אפל מתעלמת (ביודעין? רק לסטיב פתרונים) מן המהות של פתיחות, סטנדרטים ו interoperability – היסודות העיקריים שאפשרו את הווצרות האינטרנט כפי שאני מכירים אותו היום. להתיימר בתמיכה בסטנדרט מתהווה (HTML5 עדיין בשלב ניסוח הטיוטה) ולחסום את דף ההדגמה לדפדפנים אחרים (שתמיכתם בסטנדרט עולה על זו של ספארי) הינן פעולות המהוות עלבון לאינטליגנציה של המשתמשים. המילים "web standards supported by Safari…" לא מתחברות למסר בעל משמעות. אם אכן מדובר בדמו "סטנדרטי", מדוע הוא נתמך רק בספארי? בנוסף, אם טובת המשתמש וחזון הפתיחות עומדים לנגד עיניו של ג'ובס, מדוע אינו מצטרף לגוגל, אופרה, אדובי וכן – אפילו מייקרוסופט – בהכרזה על תמיכה בפורמט הוידאו החינמי, הפתוח והחופשי VP8 במקום בפורמט הקנייני H.264?
נראה כי אפל עושה שימוש בסטנדרטי רשת כתרוץ לניגוח אדובי – לא בכדי לעבור לחלופות פתוחות ותקניות, אלא בכדי להחליף אותה ולהעמיק את השליטה במפתחים ובמשתמשים. אפל, וג'ובס אף מודה בכך בהגיגיו על פלאש, מנסה לחתוך את המתווך בפיתוח תוכנה למכשיריה. פלאש, לטענתו, לא מנצל את יכולות הפלטפורמה שלהם כראוי, ואפל, שטובת המשתמשים והמפתחים עומדת אל מול עיניה, בוחרת למנוע מהם את האפשרות להשתמש בפלאש. הרווח לאפל ברור – המצור על הגן המבוצר מתהדק. כאשר מפתחי האפליקציות של אפל לא יכולים להשתמש בכלים גנריים וליצור אפליקציות לפלטפורמות מרובות בו זמנית, המרוויחה היחידה מן המצב היא אפל. המפסידים – המפתחים והמשתמשים.

האספקט השני בהתנהגותה של אפל אשר צריך לעורר מחאה הוא נסיונה לשלוט שליטה מוחלטת בתוכן על מכשיריה. החברה שומרת לעצמה את הזכות – ואף מרבה להשתמש בה – לחסום כל תוכן העולה על רוחה. ג'ובס נטל על עצמו את תפקיד הלוחם בפורנו (עייפתי מהשוואות למשטרים חשוכים, אך לצערי קווי הדמיון מרובים) וצבא הצנזורים של אפל מנסה להגדיר למשתמשים מהו תוכן ראוי.
הצנזורה של אפל לא עוצרת שם – סיבות נוספות לחסימת אפליקציות כוללות לעג לאישי ציבור (גם היותך קריקטוריסט זוכה פרס פוליצר אינה מקנה חסינות), תחרות עם אפל (או איזכור מתחרים), חשיפת אמיתות לא נעימות ואפילו אם האפליקציה לא עושה מספיק לטעמה של משטרת המחשבות, או במונח המכובס: minimum user functionality.

נסו לדמיין איך היה נראה האינטרנט לו היה נשלט ע"י אפל. שוו בנפשכם עולם מקביל בו אפל הינה בעלת הזכויות על כל התוכן והטכנולוגיה המרכיבים את הרשת. האם אתם מדמיינים עצמכם קוראים בלוג זה? הרי מהו התוכן בפוסט זה אם לא לעג מתמשך לאיש ציבור? ומי בכלל יכול להרשות לעצמו לקנות חומרה יקרה ונוצצת כדי להתחבר לאינטרנט הזה, של העשירים? האם היה נוצר יוטיוב? כל וידאו שנוצר באמצעות הפורמט הקנייני של אפל הרי נדרש בתשלום זכויות. והתוכן? נשים בבקיני? סרטים ללא תוכן מועיל? לא בעולם מקביל זה. ומה עם טוויטר? ייתכן והפשטות שלו לא היתה עוברת את מבחן התפקודיות של אפל. ומה עם טכנולוגיות חדשניות המתפתחות יחד עם הווב? איפה היו JSON ו-XML המבטיחות interoperability? היכן היה מחשוב הענן וטכנולוגיות פתוחות כגון Hadoop ו-Cassandra? תוכנות מבוססות קוד פתוח כ Linux ו-Apache?
התשובה פשוטה. כל אלה לא היו יכולים להתקיים בעולם סגור. הרשת שכולנו מכירים כיום, ומקבלים כמובן מאליו, מבוססת על עיקרון הפתיחות, הן טכנולוגית והן תוכנית. הפרוטוקולים בבסיס הרשת, המאפשרים לכל אחד מאיתנו לייצר ולצרוך תוכן, אינם שייכים לאיש. כל אחד מאיתנו יכול, באמצעות מחשב מחובר לרשת, ליצור תוכן בקלות, תוך שימוש בכלים הנתונים לבחירתו. עקרון ה- interoperability של הרשת מבטיח לכולנו שפה משותפת, שתאפשר לכל אחד מאיתנו לייצר תוכן הניתן לצריכה ע"י כל כלי המבוסס על אותם סטנדרטיים פתוחים. ברשת שאנו מכירים אין שליטה של אף גורם על התוכן עצמו.

החזון של אפל מצמרר: נשלטים ע"י טכנולוגיה מצומצמת ומצמצמת, ערב רב של צרכנים זומבים מצפה בקוצר רוח למכשיר הפלאי הבא, זה שלא יכלו לחיות בלעדיו עד עכשיו. הם ישבו בסלון המעוצב שלהם, ימששו את המכשיר הדק והמעוצב שבידהם וימלמלו – Isn't that incredible. הם יצרכו תוכן בלתי מאיים ולא מאתגר – ללא אירוטיקה, ללא לעג וסאטירה, ללא מחלוקת – רק תכנים "טובים" ו"מועילים". הם יחיו בעולם נח ונעים. עולם חדש ומופלא.

אינני מאמין בהערצה או שנאה של תאגידים. אנו חוטאים פעמים רבות בייחוס תכונות אנושיות לגופים בלתי אנושיים אלה. אינני שונא את אפל, אך אני מאמין שהיא הפכה להיות חברה מסוכנת, המאיימת על העקרונות הבסיסיים של הרשת ושל החופש העומד בבסיסה, ובכך מצטרפת לחברתם הרעה של חברות רבות אחרות, בראשן מייקרוסופט, אשר ניסו להלחם בסטנדרטיים חופשיים ובכך לכרות את הענף עליו כולנו יושבים.
העקרונות להם התרגלנו אינם מובנים מאילהם. חובתנו לשמור ולהגן עליהם כדי להבטיח כי ימשיכו להתקיים גם בעולם הטכנולוגי המשתנה של ימינו (וחדירתם המהירה של הטלפונים החכמים ופופולריות של נטבוקים ומחשבי טאבלט חדשים מוכיחה עד כמה השוק דינאמי ומשתנה).
אינני בא בתלונות לאפל. זכותה המלאה להתנהל כדיקטטורה. אני רואה זאת כחובתנו, הצרכנים, לבחון את כל האספקטים בבואנו לקנות מחשב או טלפון נייד. כשם שאנו משווים גודל מסך או זמן סוללה, עלינו להתייחס גם למפרט הבלתי נראה לעין – מדיניות התאגיד בנושא הפתיחות הטכנולוגית והתוכנית. עלינו לבחון את כל האופציות הקיימות בשוק ולהבין את המשמעויות ארוכות הטווח של בחירת אי אלו מהן.
הבורות, גם במקרה זה, מסוכנת.

ליצן הרודיאו בשרות ישראל

יום ראשון, יוני 6, 2010 נכתב ע"י

אם איתרע מזלכם (כשלי) בימים האחרונים, בוודאי נתקלתם בוידאו הזה, של רשת ה fake news האמריקאית פוקס, בפיד הפייסבוק שלכם (בין שלל הקבוצות להחרמת טורקיה, סטטוסים מתלהמים ומצגות קורעות לב המוהלות ניצולי שואה, נפגעי פיגועים, מוזיקה קצבית וכיתובים ארוטיים על אהבת הארץ).
ככל שמכעיס ומקומם לראות את הוידאו הנ"ל, בעיקר לצד הערות כגון "יו, איזה כיף, לא כולם שונאים אותנו", אפשר להשתעשע מן ההתאמה המלאה בין בק, מגיש הטלוויזיה הפופולרי,  האולטרה קונסרבטיבי, ששפיותו מוטלת בספק (דוגמאות בהמשך) לבין מדינת ישראל אשר בחרה ב"בעל הבית השתגע" כמדיניות כמעט רשמית.

דמותו של בק מפחידה ומרתקת. מצד אחד הוא מציג עצמו כליצן רודיאו אך מצד שני מנסה לסחוף המונים אחרי תכנית מסתורית, שלטענתו ניתנה לו על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו. נשאלת השאלה האם חזותו המטורללת של בק אותנטית או שהוא מגלם דמות בכישרון רב, בכדי למשוך צופים. התשובה לא ברורה, אבל מה שבטוח – הרייטינג בשמיים.

ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר עושים שנים עבודת קודש של חשיפת השקרים והגחכת האמירות ההזויות של בק וחבריו לערוץ. אינני יודע עד כמה מוכר בק בישראל (אני מתאר לעצמי שעדיין לא ממש – עד שיקבל הצעה לכהן כשר התעמולה הבא של נתניהו), אבל הקליפים הבאים מאפשרים גם למי שאינו בקיא במדיה האמריקאית הצצה מרתקת לצד האפל שלה.

ראשית,  תגובה ישירה של ג'ון סטיוארט לסגמנט השקרי של בק:

The Daily Show With Jon Stewart Mon – Thurs 11p / 10c
Glenn Beck Airs Israeli Raid Footage
www.thedailyshow.com
Daily Show Full Episodes Political Humor Tea Party

לואיס בלאק זיהה את התסמונת ממנה סובל בק (הנפוצה ביותר גם בישראל, כנראה):

http://www.thedailyshow.com/watch/wed-may-12-2010/back-in-black—glenn-beck-s-nazi-tourette-s

אם עדיין לא הבנתם עם מי יש לכם עסק, קולבר ישמח לעזור:

http://www.colbertnation.com/the-colbert-report-videos/246560/august-13-2009/glenn-harried-glenn-lost

פוקס ניוז – קורס מזורז למתחילים:

http://www.thedailyshow.com/watch/mon-march-22-2010/on-topic–scandal-list—tea-bagging

גלן בק ממשיך להפחיד (את צופיו וכנראה גם את הפסיכיאטר שלו):

http://www.colbertnation.com/the-colbert-report-videos/218576/february-11-2009/truth-from-the-gut

המקצוען העתיק בעולם

יום ראשון, יוני 6, 2010 נכתב ע"י

יא'איר לפיד הוא גבר-גבר. לא צריך לקרוא את כל העובדות הידועות לאדם על יא'איר לפיד כדי לדעת כמה שהוא גבר-גבר. אפשר פשוט לקרוא את טורו השבועי במוסף ידיעות אחרונות, השופר של המדינה. השבוע יא'איר לימד אותנו על הסברה. למדנו שהוא לא מצפה מיולי אדלשטיין להרבה. יולי אדלשטיין הוא חובבן. יא'איר הוא מקצוען.  יא'איר לא מבין מה הבעיה – כשצוותי הטלוויזיה הגיעו לחוף אשדוד ביום שני, היו צריכים לחכות להם, מסודרים על ברזנט, מאות הטילים ואמצעי הלחימה שנתפסו בספינות קודמות בדרכן לעזה. אתם לא מבינים טלוויזיה, אבל יא'איר מבין. הוא יודע שצוותי הטלוויזיה הזרים היו מצלמים את זה, מפני "שלא היה להם שום דבר אחר לשדר" ומיליוני צופים ברחבי העולם היו מניחים באופן אוטומטי שהמשט לעזה הוביל נשק. "למה? כי זו טלוויזיה, חבורת חובבנים שכמוכם, וטלוויזיה היא לא מדיום שמקשיבים לו, אלא משהו שמסתכלים עליו". מקצוען כבר אמרתי? אמרתי. נותר רק להוסיף – גבר-גבר.
עוד הצעות? ליא'איר יש כאלה למכביר. למה לא מסיבת עיתונאים עם "לוחם מהשייטת שמדבר אנגלית טובה והאפוד שלו מוכתם בדם החברים שלו". קצת התבלבלתי – הרגע למדתי שטלוויזיה היא לא מדיום שמקשיבים לו. מעניין איך היה נראה ברשתות הזרות לוחם שייטת עם אפוד מוכתם בדם עם הכותרת המבשרת על 9 הרוגים בידי צה"ל. רגע, ליא'איר יש פתרון, מסתבר. הוא זיהה שטח ראוי לכיבוש – "…חובבנים אינם יודעים שבכל אירוע תקשורתי שולטים תמיד שניים או שלושה צירופי מילים, שיתנוססו במהלך כל השידור בצד השמאלי-עליון של המסך". מה שהיינו צריכים לעשות זה להסתער ו"להשתלט על אחד הסלוגנים האלה". הוא גם יודע מה הכי אפקטיבי – "צמד המילים – נסיון לינץ'".

יאיר לפיד הצליח, בטקסט קצר וזועם זה, לבטא את גישת ישראל ותושביה לגבי הסברה, גם במקרה הספציפי של המשט וגם ככלל. הוא שוטח בפנינו תפישת עולם מבולבלת ובלתי קוהרנטית בעליל.
נקודת המוצא הראשונה שלו היא שההסברה חשובה. מטרת הטקסט הגלויה והברורה היא להסביר לקורא איך ניתן היה להציג את המאורעות מן הזווית הישראלית באופן שיחמיא לה ויטה את דעת הקהל העולמית. כאן הוא מבטא משאת נפש של ישראלים רבים – אם רק היינו יכולים להסביר להם מה באמת קרה, היינו מנצחים.
נקודת המוצא השניה, הסותרת את הקודמת, היא זו הטוענת כי המציאות אינה רלוונטית כלל ב"מלחמת" ההסברה. תוך כדי זלזול מופגן בעמיתיו (במידה ואתם רואים בלפיד עיתונאי) הזרים, הוא מציע להפגין בפניהם מצג שווא – אמצעי לחימה שנתפסו בעבר. לפיד מציע להונות את העיתונאים הזרים, או את הצופים, מושאי הסברתו. בן רגע הפכו אותם צופים, היעד החם של מכונת ההסברה הישראלית, שטורחת לגייס אותנו כדי להסביר את ישראל בהגיון ובהתבסס על "עובדות" לאותו הקהל ממש, לחבורת מטומטמים חסרת יכולת חשיבה עצמאית. בעיני לפיד, מומחה הטלוויזיה בעיני עצמו, הם יבהו בתמונות הנשק שדובר צה"ל סיפק להם ויבינו מייד מי נגד מי, כמה ולמה.  בנוסף, לפיד, המחונך היטב בסטנדרטים הישראלים של עיתונאי שופר של דובר צה"ל, בטוח שאלה התמונות היחידות שהיו משודרות בכל תחנות הטלוויזיה בעולם. מדוע? מפני שהוא רגיל שהאמת היחידה היא האמת של דובר צה"ל, שדבריו דברי אלוהים חיים. לפיד לא מעלה על דעתו עיתונאות חוקרת, בודקת, שלא מצלמת באינסטינקט חייתי דברי תעמולה של צד אחד בלבד.

הנחת המוצא השלישית של לפיד היא שניתן להסביר את אותו ארוע מנקודות מבט שונות מבלי לייחס חשיבות לכך שהן סותרות זו את זו. ניתן, מבחינתו, לטעון שישראל יודעת ונערכת לכך שיש אמצעי לחימה רבים על הספינה ומצד שני לנסות ו"להשתלט על הסלוגן" נסיון לינץ'. הוא לא מעלה על דעתו לשאול את עצמו איך יתכן שצבא הנערך לפעולה צבאית כנגד אויב חמוש מצליח להגיע למצב בו חיילי הקומנדו שלו עומדים בפני לינץ'. אצל לפיד אין כל קשר בין הדברים. עפ"י מנגנון ההסברה הישראלי כל טיעון שהוא עומד בפני עצמו ואינו חלק מראיית עולם כוללת. ההסברה, מבחינתם, מורכבת מפיסות אטומיות של מידע שאינן צריכות להתחבר זו לזו. חיילי השייטת יכולים להיות לוחמים חמושים שהורגים מחבלים במאבק מזויין משני הצדדים ובו זמנית נציגי הממשל שבאים לדבר עם פעילי השלום, חמושים ברובי צבע ומתגוננים מלינץ' בלתי צפוי. הדיסוננס חי בשלום במוחו של לפיד וגם בין שתי עמודות טורו, שהרי סובל הכל.

לפיד מייצג נאמנה את גישתה המבולבלת והמבלבלת של ההסברה הישראלית.
"אנחנו תמיד צודקים" היא הנחת המוצא – נותר רק להסביר את המציאות לגויים האיטיים. הדרך לעשות זאת היא ע"י שקרים, עובדות סותרות והתנשאות (כי הרי אנחנו הגברים-גברים שיכולים לעבוד על האנטישמיים הטפשים האלה, שלא מבינים דבר בטלוויזיה ובולעים את כל מה שמציגים להם).
טענתו העיקרית של לפיד כלפי יולי אדלשטיין היא שהוא משקר בחובבנות.
אישית, אני מעדיף תועמלן קטן ובלתי מתוחכם כמו אדלשטיין על פני שקרן מקצועי כלפיד. נותר רק לצפות ליום בו לפיד יצטרף לפוליטיקה הישראלית, ויראה לכולנו מה הוא יכול לעשות – במיטב מסורת השנאה וההתנשאות המשפחתית שלו.
אולי זה מה שמגיע לנו.

הסברע

יום שישי, יוני 4, 2010 נכתב ע"י

כולם מדברים על הסברה והבעיה היא שכולם גם מנסים לעשות משהו בנידון.

בניגוד לדעה הרווחת, אני חושב שאין שום בעיה עם ההסברה הישראלית.
גם לא ברור לי לחלוטין מדוע יש צורך בכזו. הרי ידוע לכל שגם הפעם, ניצחנו והרתענו.

הבעיה אינה בבני עמנו החרוצים המתקבצים להם מכל עבר, כל אחת מתפוצתה היא, כדי לנסות ולהכשיר איזה שרץ או שניים.
הבעיה היא, ויסלחו לי הקוראים שאינם נמנים עם חברי מועדון עם הסגולה, היא בנמעני ההסברה, הגויים, ימח שמם, שפשוט לא מבינים עניין.

מה לא ניסינו?

הסברנו להם שחששנו מפעילי טרור על הספינה, ובו בזמן ציפינו להתנגדות קלה בלבד.
ניסינו להבהיר גם שעלו על הספינות רק כמה חבר'ה שהתגוננו מלינץ' אחרי שבאו לדבר ושזה בכלל די נפוץ שלינץ' נגמר בתוצאה 9:0 לרעת הפורעים.
מכל זה הם הבינו, הצוררים, שישראל התקיפה באמצעות לוחמי קומנדו חמושים משתלשלים ממסוק, בארבע לפנות בוקר, במים בינלאומיים, ספינות שהיו בדרכן להעביר אספקה וציוד הומניטרי לעזה, והותירו מאחוריהם 9 הרוגים ועשרות פצועים.

הצורך הישראלי בהסברה בלתי פוסקת מעורר תהיה. האם לג'ו מאלבאמה באמת אכפת אם בישראל רוכבים על גמלים או על עיזים?
האם לג'יין מארקנסו חשוב לדעת מה היה מספר הגולות על רציף המרמרמה?
גם אם אצליח לגרור אחד מהם לבר השכונתי ולפרוש בפניו או בפניה את משנתו המלומדת (והשקרית) של שר התעמולה הישראלי
, האם אוכל לראות בכך נצחון?
גם אם ניקח את ג'ו וג'יין, ונכפיל אותם במספר ה"שגרירים" הישראלים המתגוררים ומטיילים בניכר – מה הרווחנו? האם נצחנו במלחמת ההסברה? איפה מקבלים את הפרס?
הנחת ההסברה הישראלית סותרת את עצמה. מחד הנחת המוצא היא שכווולם אנטישמיים ושונאי ישראל מלידה. מאידך, אם רק נצליח לשבת איתם ולהסביר את הצד שלנו, בצורה לוגית ועובדתית, נצליח "לנצח" ולהתנחל בלבבות הנמענים.

מניין בא הצורך הבלתי נשלט להסביר, לתרץ, להגן?
כנראה מן הצורך ליישב את הדיסוננס הקוגנטיבי שבבסיס מדינת ישראל. מדינה שקמה כדי לתקן עוול היסטורי. מדינה שרוב יושביה רואים עצמם כשייכים לעם סגולה, יחיד במינו – אור לגויים. עם שהמוסר הוא נר לרגליו.
הדרך היחידה לישב את הדיסוננס – להסביר לעצמנו את מעשי הפשע שישראל עושה – הוא לנסות ולהסביר אותם לעולם. להסביר שאנחנו לא כאלה, הצבא שלנו הוא המוסרי בעולם, כל מה שאנחנו עושים נובע מהגנה עצמית וגו'.
ההסברה הישראלית אינה מכוונת באמת לג'ו וג'יין. היא מכוונת לי ולכם, בנסיון נואש למרק את המצפון ובהבל פה לצרוב את התודעה שלנו.
אין פלא, אם כך, שרוב רובם של הישראלים מתגייסים למשימה ברצון ואף בחדווה. אין דרך טובה יותר להתגבר על מציאות קשה הטופחת על הפנים מאשר לחזק את המציאות האלטרנטיבית הנוצרת לשם הגנה מפניה.
במילים אחרות, כמו (שלא) נאמר – יותר משהיהודים שומרים על ההסברה כדי להפיץ את גרסתם למציאות, ההסברה שומרת על היהודים מפני המציאות עצמה.

בנוסף, אין כמו איזה מאבק טוב, או מלחמה (אמיתית או מדומה) כדי לרומם את רוח העם ולתרום לתחושת הביחד השקרית. מלחמת ההסברה והמאבק בשקרים המופצים על מדינת ישראל מחייבים התגייסות כללית למען מטרה אחידה ומאחדת – הדרך היחידה (בשימוש מאז קום המדינה ועד היום) לאסוף את הערב רב הזה, חבורת השבטים המפוצלת, מסביב לאותה מדורת שבט דמיונית.

זהו, לפחות, ההסבר שלי.
אם אינכם מסכימים, הינכם, כנראה, אנטישמיים גמורים.