קטגורית ספטמבר, 2011

הקפיטליסט היומי לילד

נכתב ע"י ב: יום שבת, 3 ספטמבר, 2011

בדרך כלל כשאני נתקל בטעות במדור הקפיטליסט היומי בנרג', אני עוצר לרגע, מרפרף, תולש שערה או שתיים, וממשיך הלאה.
השבוע, כבר מהכותרת לא יכולתי להתעלם. מסתבר ש החדשות הרעות: ישראל היא המדינה השוויונית ביותר בעולם. ההמשך אפילו יותר מבטיח:

אין עוני בישראל – אך כמעט כולם שרויים במצוקה. אין עוני בישראל כי היא המדינה השוויונית ביותר בעולם. יש מצוקה בישראל כי הצד השני של השוויוניות הוא שהעשיר והעני – שניהם כאחד – משתכרים אל צרור נקוב. ומה שמכעיס בכל הסיפור הוא שהמחאות שהופיעו באחרונה תובעות להחמיר את המצב הזה

לא בכל יום אתה מגלה שמדינת ישראל נמצאת בחוד החנית, ולשם שינוי במדד חיובי. ניפחתי את החזה בגאווה ואווררתי את מבט הבוז השמור לגויים נחותים.
לצערי, כשסיימתי לקרוא הבנתי שהשמחה היתה מוקדמת מדי. להפתעתי גיליתי שמדובר באחיזת עיניים – מחוכמת, אמנם, אך עדיין קלה מאוד לזיהוי, אם רק מנסים לרדת לעומק הנתונים.
חשוב לי לציין – אין לי כל רקע בכלכלה. כל טענותי בפוסט זה מבוססות על הגיון בריא (פחות או יותר) בלבד. אשמח מאוד אם מישהו יעמיד אותי על טעותי ואאלץ למחוק את כל הפוסט הזה במרקר שחור עבה, ולצאת לרקוד ברחובות עם שאר אזרחי ישראל, השווים לכל נפש.

טענות המאמר המדובר בקצרה: אין רבים הרעבים ללחם בארץ. יש רבים "החיים בעליבות ובחוסר תקווה" אבל "אין הם רחוקים הרבה ממצבם של אלו ששפר עליהם גורלם, לכאורה". זאת בשל העובדה שישראל היא מהמדינות השוויוניות בעולם – בהשוואה לבוסניה והרצגובינה, דנמרק, פינלנד, שוודיה ונורבגיה.
כדי לבדוק שוויוניות, בודק הקפיטליסט היומי את ההוצאות הכספיות לתצרוכת של כל אחד מן העשירונים (עפ"י הכנסה) עפ"י נתוני הלמ"ס (PDF). זאת, יש לציין, בניגוד למדד הג'יני המקובל למדידת אי-שיוויון, אשר על פי נתוני ה OECD, ישראל מגרדת איתו את רצפת השיוויון בין מדינות המערב (מסמך אקסל).

שני נתונים חסרים הופכים את המאמר לבדיחה עצובה.
הראשון הוא שיעור החיסכון של כל אחד מהעשירונים. בשל העובדה שהמאמר מנסה להמנע מלהתייחס להכנסה, איננו יודעים כמה כסף נותר בכיסו של כל אחד מהעשירונים לאחר ההוצאות. גם אם נצא מנקודת הנחה שכל העשירונים מוציאים בדיוק את אותו הסכום על תצרוכת בחודש, הסכום הנותר ביד רלוונטי ביותר בכל נסיון לחשב ולהבין שוויון בין העשירונים.
הנתון השני החסר הוא אחוז ההוצאות של כל עשירון בחו"ל. השכל הישר אומר שככל שעולים בסולם ההכנסה, הוצאות רבות יותר נעשות בחו"ל. האם נתח ההוצאות הזה גדול מספיק כדי לשנות את תוצאות המדד? לדעתי, מנסיוני עם המבקרים שלי בניו יורק, התשובה החד משמעית היא – כן.

גם אם נתעלם משני הנתונים החסרים האלה, את הבור העיקרי כורה הקפיטליסט לעצמו בסיום המאמר, כשהוא מנסה להסביר את ההבדל הבלתי נתפס בתוצאות בין המדד שהמציא לבין מדד הג'יני:

הדרך היחידה להתיר את התעלומה היא להניח כי יש פער ניכר בין הנכונות של אזרחי ישראל הנסקרים על-ידי אנשי הלמ"ס להודות בגובה הכנסותיהם האמיתיות, לבין נכונותם לדווח אמת כמה גרם נקניק פסטרמה, ביצים, לחם, חלב ועוף הם קנו. או, במלים אחרות, נוכל להבין את הפער בין הנתונים אם נניח שהכלכלה השחורה בישראל מפותחת כדבעי, ורווחת מאוד בקרב העשירונים הנמוכים יותר. רק כך נוכל להבין כיצד העשירון התחתון נהנה בישראל מהכנסה מוצהרת של 2,705 שקל, אך מוציא לתצרוכת מדי חודש 7,922 שקל; ואילו העשירון החמישי מדווח על הכנסת נטו של 9,038 שקל למשק בית, ומוציא 11,685 שקל.

אם נסתכל על נתוני הלמ"ס אכן נגלה נתון מוזר ללא הסבר. פרט לעשירון העליון, כל העשירונים מדווחים על יותר הוצאות מהכנסות, בהפרשים משמעותיים ביותר בעשירונים הנמוכים (הנה נתוני ההכנסה, PDF).
בהנחה שנקבל את טענת המחבר על הכלכלה השחורה כהסבר מספק (וגם אם לא), נוכל להסיק מסקנה אחת בלבד – החלוקה לעשירונים של הלמ"ס שגויה.
לפי ההנחה הזאת, משקי בית בעלי הכנסה גבוהה יותר, אך בלתי חוקית, נספרים בעשירון נמוך יותר, שלא בצדק. אם היינו יכולים לכמת את התופעה, היינו מפרידים, בעשירון התחתון, למשל, את כל מתפלחי הכלכלה השחורה – כל אלה שמדווחים על הכנסה של 2,700 שקל אך יכולים להוציא קרוב ל 8000 – ובועטים אותם היישר לעשירון המתאים להם. התוצאה היתה שהעשירון התחתון היה הופך להיות עני הרבה יותר, וגם במדד השיוויון עפ"י הוצאות שהמציא הקפיטיומי היתה ישראל מדרדרת.

נראה שההגיון שהניע את הכותב הוא זה – עפ"י נתוני הלמ"ס ניתן להסיק כי רוב הישראלים משקרים לגבי הכנסתם – כלפי מטה. לכן, כדי למדוד שוויון נתעלם מן ההכנסות ונתמקד אך ורק בהוצאות.
כל זה טוב ויפה, כל עוד הקוראים שוכחים עובדה קטנה אחת – החלוקה לעשירונים נעשית עפ"י הכנסה.
לכן, אם לדעת הכותב (ובמקרה הזה, בצדק) נתוני ההכנסה שגויים משמעותית – אין כל משמעות לניתוח הנעשה עפ"י חלוקה לעשירונים המבוססים על נתוני ההכנסה האלה. לא משנה אם המדד הוא הוצאות, הכנסות או מספר שמות הילדים למשק בית המתחיל באות ג'. לא ברור לי איך אורי רדלר יכול להגיע למסקנה שהנתונים שגויים ולהמשיך ולבנות תיאוריה שלמה על סמך אותם נתונים. קצת עצוב לראות את כל הגרפים המפונפנים שמפוזרים על העמוד לשווא. לא חבל על הפיקסלים?

לסיכום – לא למדנו דבר מהמאמר על השוויון בישראל או על מספר העניים.
למרות זאת, למדנו שיש בעיה רצינית בנתוני הלמ"ס המסתמכים על חלוקה לעשירונים.
אה, כן –  וגם דבר או שניים על אחיזת עיניים.

ולמה כל זה בכלל מעניין ורלוונטי?
בימים כתיקונם הייתי כנראה מושך בכתפי, מפטיר איזה ווטאבר קולני וממשיך בעיסוקי. לא היום.
היום, אם תרצה השם, ימלאו המונים את רחובות הארץ.
המונים שמאסו בשיטה המסואבת, שכבר לא מאמינים באיזו יד נעלמה שתרד מן השמיים ותעשה להם נעים בגב, שמבינים שכוחות השוק אף פעם לא ינועו לטובתם, שמבינים שמה שמטפטף עליהם מה-trickle down economics זה אפילו לא גשם.
המונים שכבר לא קונים כל שקר כלשהו עטוף באריזת מתנה עם גרפים צבעוניים חסרי משמעות ונצנצים מפוזרים מלמעלה.

כדי להחליט אם לצאת הערב להפגין, אתם לא צריכים להבין דבר בכלכלה. אינכם צריכים להיות כלכלנים או להכיר מדדי אי-שוויון.
פשוט הסתכלו על עצמכם, על חבריכם, על שכניכם. האם אתם מרגישים שיוויון? צדק? מה קורה כאשר אתם משווים את מצבכם למצב הוריכם בעבר או לחברים ממדינות אחרות?
אם אתם מרגישים שמשהו השתבש במדיניות הכלכלית של ישראל, מקומכם הערב ברחוב. אתם לא צריכים לדעת איך לתקן את המצב, רק לצאת ולהצביע לשינוי – ברגליים.