קטגורית Uncategorized

הקפיטליסט היומי לילד

נכתב ע"י ב: יום שבת, 3 ספטמבר, 2011

בדרך כלל כשאני נתקל בטעות במדור הקפיטליסט היומי בנרג', אני עוצר לרגע, מרפרף, תולש שערה או שתיים, וממשיך הלאה.
השבוע, כבר מהכותרת לא יכולתי להתעלם. מסתבר ש החדשות הרעות: ישראל היא המדינה השוויונית ביותר בעולם. ההמשך אפילו יותר מבטיח:

אין עוני בישראל – אך כמעט כולם שרויים במצוקה. אין עוני בישראל כי היא המדינה השוויונית ביותר בעולם. יש מצוקה בישראל כי הצד השני של השוויוניות הוא שהעשיר והעני – שניהם כאחד – משתכרים אל צרור נקוב. ומה שמכעיס בכל הסיפור הוא שהמחאות שהופיעו באחרונה תובעות להחמיר את המצב הזה

לא בכל יום אתה מגלה שמדינת ישראל נמצאת בחוד החנית, ולשם שינוי במדד חיובי. ניפחתי את החזה בגאווה ואווררתי את מבט הבוז השמור לגויים נחותים.
לצערי, כשסיימתי לקרוא הבנתי שהשמחה היתה מוקדמת מדי. להפתעתי גיליתי שמדובר באחיזת עיניים – מחוכמת, אמנם, אך עדיין קלה מאוד לזיהוי, אם רק מנסים לרדת לעומק הנתונים.
חשוב לי לציין – אין לי כל רקע בכלכלה. כל טענותי בפוסט זה מבוססות על הגיון בריא (פחות או יותר) בלבד. אשמח מאוד אם מישהו יעמיד אותי על טעותי ואאלץ למחוק את כל הפוסט הזה במרקר שחור עבה, ולצאת לרקוד ברחובות עם שאר אזרחי ישראל, השווים לכל נפש.

טענות המאמר המדובר בקצרה: אין רבים הרעבים ללחם בארץ. יש רבים "החיים בעליבות ובחוסר תקווה" אבל "אין הם רחוקים הרבה ממצבם של אלו ששפר עליהם גורלם, לכאורה". זאת בשל העובדה שישראל היא מהמדינות השוויוניות בעולם – בהשוואה לבוסניה והרצגובינה, דנמרק, פינלנד, שוודיה ונורבגיה.
כדי לבדוק שוויוניות, בודק הקפיטליסט היומי את ההוצאות הכספיות לתצרוכת של כל אחד מן העשירונים (עפ"י הכנסה) עפ"י נתוני הלמ"ס (PDF). זאת, יש לציין, בניגוד למדד הג'יני המקובל למדידת אי-שיוויון, אשר על פי נתוני ה OECD, ישראל מגרדת איתו את רצפת השיוויון בין מדינות המערב (מסמך אקסל).

שני נתונים חסרים הופכים את המאמר לבדיחה עצובה.
הראשון הוא שיעור החיסכון של כל אחד מהעשירונים. בשל העובדה שהמאמר מנסה להמנע מלהתייחס להכנסה, איננו יודעים כמה כסף נותר בכיסו של כל אחד מהעשירונים לאחר ההוצאות. גם אם נצא מנקודת הנחה שכל העשירונים מוציאים בדיוק את אותו הסכום על תצרוכת בחודש, הסכום הנותר ביד רלוונטי ביותר בכל נסיון לחשב ולהבין שוויון בין העשירונים.
הנתון השני החסר הוא אחוז ההוצאות של כל עשירון בחו"ל. השכל הישר אומר שככל שעולים בסולם ההכנסה, הוצאות רבות יותר נעשות בחו"ל. האם נתח ההוצאות הזה גדול מספיק כדי לשנות את תוצאות המדד? לדעתי, מנסיוני עם המבקרים שלי בניו יורק, התשובה החד משמעית היא – כן.

גם אם נתעלם משני הנתונים החסרים האלה, את הבור העיקרי כורה הקפיטליסט לעצמו בסיום המאמר, כשהוא מנסה להסביר את ההבדל הבלתי נתפס בתוצאות בין המדד שהמציא לבין מדד הג'יני:

הדרך היחידה להתיר את התעלומה היא להניח כי יש פער ניכר בין הנכונות של אזרחי ישראל הנסקרים על-ידי אנשי הלמ"ס להודות בגובה הכנסותיהם האמיתיות, לבין נכונותם לדווח אמת כמה גרם נקניק פסטרמה, ביצים, לחם, חלב ועוף הם קנו. או, במלים אחרות, נוכל להבין את הפער בין הנתונים אם נניח שהכלכלה השחורה בישראל מפותחת כדבעי, ורווחת מאוד בקרב העשירונים הנמוכים יותר. רק כך נוכל להבין כיצד העשירון התחתון נהנה בישראל מהכנסה מוצהרת של 2,705 שקל, אך מוציא לתצרוכת מדי חודש 7,922 שקל; ואילו העשירון החמישי מדווח על הכנסת נטו של 9,038 שקל למשק בית, ומוציא 11,685 שקל.

אם נסתכל על נתוני הלמ"ס אכן נגלה נתון מוזר ללא הסבר. פרט לעשירון העליון, כל העשירונים מדווחים על יותר הוצאות מהכנסות, בהפרשים משמעותיים ביותר בעשירונים הנמוכים (הנה נתוני ההכנסה, PDF).
בהנחה שנקבל את טענת המחבר על הכלכלה השחורה כהסבר מספק (וגם אם לא), נוכל להסיק מסקנה אחת בלבד – החלוקה לעשירונים של הלמ"ס שגויה.
לפי ההנחה הזאת, משקי בית בעלי הכנסה גבוהה יותר, אך בלתי חוקית, נספרים בעשירון נמוך יותר, שלא בצדק. אם היינו יכולים לכמת את התופעה, היינו מפרידים, בעשירון התחתון, למשל, את כל מתפלחי הכלכלה השחורה – כל אלה שמדווחים על הכנסה של 2,700 שקל אך יכולים להוציא קרוב ל 8000 – ובועטים אותם היישר לעשירון המתאים להם. התוצאה היתה שהעשירון התחתון היה הופך להיות עני הרבה יותר, וגם במדד השיוויון עפ"י הוצאות שהמציא הקפיטיומי היתה ישראל מדרדרת.

נראה שההגיון שהניע את הכותב הוא זה – עפ"י נתוני הלמ"ס ניתן להסיק כי רוב הישראלים משקרים לגבי הכנסתם – כלפי מטה. לכן, כדי למדוד שוויון נתעלם מן ההכנסות ונתמקד אך ורק בהוצאות.
כל זה טוב ויפה, כל עוד הקוראים שוכחים עובדה קטנה אחת – החלוקה לעשירונים נעשית עפ"י הכנסה.
לכן, אם לדעת הכותב (ובמקרה הזה, בצדק) נתוני ההכנסה שגויים משמעותית – אין כל משמעות לניתוח הנעשה עפ"י חלוקה לעשירונים המבוססים על נתוני ההכנסה האלה. לא משנה אם המדד הוא הוצאות, הכנסות או מספר שמות הילדים למשק בית המתחיל באות ג'. לא ברור לי איך אורי רדלר יכול להגיע למסקנה שהנתונים שגויים ולהמשיך ולבנות תיאוריה שלמה על סמך אותם נתונים. קצת עצוב לראות את כל הגרפים המפונפנים שמפוזרים על העמוד לשווא. לא חבל על הפיקסלים?

לסיכום – לא למדנו דבר מהמאמר על השוויון בישראל או על מספר העניים.
למרות זאת, למדנו שיש בעיה רצינית בנתוני הלמ"ס המסתמכים על חלוקה לעשירונים.
אה, כן –  וגם דבר או שניים על אחיזת עיניים.

ולמה כל זה בכלל מעניין ורלוונטי?
בימים כתיקונם הייתי כנראה מושך בכתפי, מפטיר איזה ווטאבר קולני וממשיך בעיסוקי. לא היום.
היום, אם תרצה השם, ימלאו המונים את רחובות הארץ.
המונים שמאסו בשיטה המסואבת, שכבר לא מאמינים באיזו יד נעלמה שתרד מן השמיים ותעשה להם נעים בגב, שמבינים שכוחות השוק אף פעם לא ינועו לטובתם, שמבינים שמה שמטפטף עליהם מה-trickle down economics זה אפילו לא גשם.
המונים שכבר לא קונים כל שקר כלשהו עטוף באריזת מתנה עם גרפים צבעוניים חסרי משמעות ונצנצים מפוזרים מלמעלה.

כדי להחליט אם לצאת הערב להפגין, אתם לא צריכים להבין דבר בכלכלה. אינכם צריכים להיות כלכלנים או להכיר מדדי אי-שוויון.
פשוט הסתכלו על עצמכם, על חבריכם, על שכניכם. האם אתם מרגישים שיוויון? צדק? מה קורה כאשר אתם משווים את מצבכם למצב הוריכם בעבר או לחברים ממדינות אחרות?
אם אתם מרגישים שמשהו השתבש במדיניות הכלכלית של ישראל, מקומכם הערב ברחוב. אתם לא צריכים לדעת איך לתקן את המצב, רק לצאת ולהצביע לשינוי – ברגליים.

איך קרה שירון פריד, קומיקאי עיתונות, הפך לכותב במוסף הארץ

נכתב ע"י ב: יום חמישי, 13 ינואר, 2011

אינני מתיימר לדעת את התשובה.
נראה שגם מר פריד, תחת הכותרת המבטיחה "איך קרה שג'ון סטיוארט, קומיקאי טלוויזיה, הפך לאיש שאובמה מתחשב בדעתו" אינו מתיימר לדעת את התשובה לשאלה שהוא מעלה בכותרת כתבת השער של מוסף הארץ (מעניין לציין שבגרסה המודפסת הכותרת היתה "ג'ון בריון").
בנוסף, נראה גם שהתשובה לשאלה (המעניינת ביותר כלשעצמה, דרך אגב – בהנחה שהטענה המוצגת בה נכונה) היא הדבר האחרון שמעניין אותו. במקום תשובה, דיון או אפילו תובנה כלשהי בנושא, מקבל הקורא העמיד, שהצליח לצלוח את הכתבה עד סופה, גיבוב שרירותי של עובדות בלתי בדוקות, תחושות בטן, אגו פגוע ופסיכולוגיה בגרוש.

אז מה למדתי מהכתבה? אלה עיקרי הדברים (ואולי לא רק עיקרם – ספק אם תצליחו להוציא תוכן נוסף מן הכתבה המקורית – הקריאה על אחריותכם בלבד):

  • ג'ון סטיוארט הוא רשע שלא רוצה שיסתכלו לו בעיניים
  • ג'ון סטיוארט נמוך ושמן
  • הצוות של ג'ון סטיוארט מורכב מאנשים אלימים – גלוחי ראש (שמונעים מאנשים תמימים לעשות פיפי) ובריונים שמכים אנשים שקוראים קריאות ביניים
  • התוכנית של ג'ון סטיוארט מתנשאת ולא מצחיקה. הוא לועג לרפובליקאים כמו שבארץ לועגים לליכודניקים
  • אף אחד לא באמת אוהב את ג'ון סטיוארט והתכנית שלו פרט ל"קבוצת לחץ ברנז'אית מצומצמת ומובחרת בעיני עצמה"
  • ג'ון סטיוארט נעשה חשוב וגדול יותר, לדעתו, מהדברים שעליהם הוא מדווח

איש קטן עם כרס גדולה, בן 48, רוכן על ארבע ליד המרכזייה, בחיקו מה שנראה כמו עשרות קלסרים, ומלטף את כלבתו של אחד העובדים. האיש הזה הוא ג'ון סטיוארט. הוא נושא אלי זוג עיניים קרות וריקות ונעלם כלעומת שבא, ואני מצטמרר מכל הסיבות הלא-נכונות.

קורא בלתי מיומן עלול להתבלבל ולהבין מכותרת הכתבה כי הוא עומד לקרוא כתבה על ג'ון סטיוארט, קומיקאי ומנחה ה"דיילי שואו", תוכנית סאטירה יומית בערוץ קומדי סנטרל.
רק אחרי קריאת שתי הפסקאות הראשונות מתבררת האמת העלובה – זוהי כתבה על ירון פריד, כתב הארץ, והרפתקאותיו כאורח התוכנית. ג'ון סטיוארט הוא רק התרוץ. לא נדע על ג'ון סטיוארט דבר מה בעל משמעות שלא ידענו לפני קריאת הכתבה. לעומת זאת, נכיר לעומק את הכותב, נכאב את מכאוביו ("יש לי כרטיסים להצגה ואני מתחיל לאחר ולאבד את סבלנותי"), נחווה את תסכוליו ("אני רוצה שהוא יתנצל בפני") וננשום איתו לרווחה כשהכל יבוא על מקומו בשלום ("בסוף הספקתי להגיע בזמן להצגה").

הבסיס העובדתי של פריד כל-כך רעוע עד כדי כך שאפילו את זמן שידור התכנית הוא אינו מצליח לציין בלי לטעות (11 בלילה, לא 7).
נראה שהמקורות העיקריים (ואולי היחידים) לכתבה כוללים את וויקיפדיה, נהג מונית ניו יורקי שאיתרע מזלו להסיע את מר פריד לאולפן ומוחו הקודח של הכותב.
ג'ון סטיוארט המצטייר בכתבה הוא תעלומה. נרמז כי הוא מאוד "נחשב" ואפילו "המלך החדש", אבל איננו יודעים מדוע. אנחנו יודעים שהוא ארגן עצרת להחזרת השפיות, אבל לא יודעים למה. לעומת זאת, פריד טורח לתאר לפרטי פרטים את כל קורותיו באותו ערב בו נשלח לסקר את התוכנית. החל בשיחה עם נהג המונית בדרך לאולפן, דרך שיחות חולין סתמיות עם איש צוות התכנית רורי אלבניז (על יאיר לפיד, לא פחות) ועד לתאור מפורט, ומיותר לחלוטין, של מופע חימום הקהל.
נראה כי פריד יודע מה חשוב באמת – ומתעקש להתעלם מכל פרט כזה לאורך כל הכתבה. לעומת זאת הוא מצליח להזכיר גלוח ראש (מספר פעמים), שילומים מגרמניה, יאיר לפיד (פעמיים) וגם, כמובן, להציג את שאלת השטעטל הקלישאית המתבקשת – האם התוכנית מצטיינת בהומור יהודי.

גם אותי לא מצחיק הומור רע לב ביסודו שזועק "תראו כמה אנחנו צודקים ומבריקים ויודעים הכל יותר טוב מכם ומכולם", שעליו בנויה "הדיילי שואו", שלא לדבר על הומור ה"תראו כמה הרפובליקאים/הליכודניקים/מי שנרצה עלובים, פתטיים ומטומטמים", שהוא מלכתחילה מפלטו הקל של כל בדרן עצלן.

אינני מתכוון להפריך את הטענות המוזרות שמעלה פריד בכתבה. אציין רק שלדעתי לא ניתן לכתוב על סטיוארט בלי להזכיר את גלן בק, פוקס ניוז או את ה-Tea Party. אי אפשר לדבר על עצרת החזרה לשפיות שלו בלי להזכיר שזה מהלך בו ניסה סטיוארט לקרוץ למרכז וקיבל ביקורת גם משמאל. לעומת זאת, אני חושב שרוב הקוראים היו מסתפקים בקצת פחות תאורים גרפיים של שלפוחיות שתן מלאות, מאבקים עם גלוחי ראש ושיחות עם נהגי מונית.

לך נשבר הלב, סטיוארט, להם נושר האף. למי יותר כואב? מה אתה נדחף? קצת צניעות, בן אדם, קצת ענווה ורגישות. תן לדברים לדבר בעד עצמם, וסמוך על האינטליגנציה של צופיך שהלב של כולם יישבר גם בלי שתרוץ לספר על הלב שלך

אישית, אינני סוגד לסטיוארט. אני חושב שהוא קומיקאי מעולה, מראיין מהיר מחשבה ורהוט, ומנחה מצויין. למרות זאת, לעיתים אני מוצא את תכניתו טרחנית ולא מצחיקה. גם עצרת החזרה לשפיות שארגן היתה מהלך שגוי, לדעתי. למרות כל אלה אני זוכר את התקופות בקדנציה של הנשיא הקודם בהן הדיילי שואו ותוכניתו של סטיבן קולבר היוו בשבילי קול שפוי יחידי במדינה שנראה שאיבדה את יכולת המחשבה הצלולה.

ירון פריד חוטא בכך שהוא מפספס סיפור מרתק על קומיקאי בערוץ כבלים נידח יחסית, שהצליח להפוך למקור החדשות של דור שלם, ולהרים תוכנית יומית מוערכת שאפילו נשיא ארה"ב מצא לנכון לבקר בה. לא משנה אם אתם מסכימים עם סטיוארט או מתנגדים לו ולא חשוב אם הוא מצליח להצחיק אתכם או לא – אין ספק שהוא ותוכניתו הם תופעה מעניינת, ולא סתם סיפור שוליים המונע על-ידי בראנז'ה קטנה צעקנית ומוטה.

פריד עסוק מדי בעצמו מכדי לשים לב לדברים כאלה. הוא עסוק בהאשמות מחוכמות של סטיוארט כחלק מאליטה מתנשאת מעל ה"רפובליקאים/ליכודניקים" כפי שהוא מציין בקריצה לקוראי הארץ, ובתוקפנות צינית ומודעת לעצמה (יש לקוות) הוא תוקף את סטיוארט ששם את עצמו במרכז במקום לסמוך על האינטיליגנציה של צופיו, זאת אחרי שהוא עצמו השחית מאות מילים על עלילותיו שלו עצמו בעיר הגדולה.

מי שעוקב אחרי מוסף הארץ בתקופה האחרונה לא יכול להתפלא על רמתה הנמוכה של הכתבה. נראה כי העורך, שי גולדן, שאף הוא נוטה להתבלבל לעיתים ולחשוב שחובת הציבור לדעת על מתקפת ההורמונים התוקפת אותו כתיכוניסט מחוצ'קן כשהוא נשלח לראיין כוכבות טלוויזיה, מדרדר את רמת העיתון משבוע לשבוע. המוסף הופך להיות צהוב יותר, נקמני וסתמי. הכל כמובן במין הפוך-על-הפוך-מודע-לעצמו-כזה-לכאורה, שנראה שרק העורך ומעריציו השוטים מתענגים עליו.

מוסף הארץ בשבילי, כפי שהדיילי שואו היתה בעבר ובמידה מסויימת גם היום, הינו סמל לשפיות, לאיכות ולחשיבה ביקורתית. גם היום טובי הכותבים והפובליציסטים הישראלים נוטלים בו חלק.
בימים אלו, בהם מרימה הגזענות בישראל את ראשה המכוער, הפערים הולכים וגדלים ורדיפת ה"אחר" מקבלת תנופה מוחשית, אני זקוק למוסף אחר – לוחמני, מחובר, מעניין ורלוונטי. מוסף שישמיע את קולי, ואת קולם של רבים אחרים. המשימה גדולה מדי למידותיהם של האדונים פריד את גולדן, המרוכזים בעצמם והמרגישים עד כדי כאב.
כולי תקווה שקברניטי "הארץ" ישכילו למצוא אכסניה חדשה ונאותה לשניים – מקום בו יוכל פריד לעניין את קוראיו בעיסקי הקקה-פיפי (ליטרלי) שלו, וגולדן יוכל להמשיך ולהזיל ריר על כוכבניות אלו או אחרות (מעריב לנוער עשוי להיות תחליף הולם).
יואילו נא השניים, יחד עם שאר ההפוך-על-הפוך-ניקים והמרגישניקים החדשים להשאיר את העבודה הרצינית לאנשים הראויים לכך.
שפיות היא לא מילה גסה.